מה עושים עם חלב שנשפך? מתבאסים!

למה חשוב לתת לקטנטנים להרגיש רגשות שליליים?

תרשו לי רק להתחיל מהבהרה מאוד, מאוד חשובה לפני שתמשיכו לקרוא: אף אחד מאיתנו לא קם בבוקר עם רצון עז להפגיש את הקטנטנים שלו עם תחושות כמו בושה, כאב, עצב, עלבון, כעס וכו׳. כולנו שואפים רק לספק להם תחושות ורגשות של אושר, שמחה וגאווה.

מה עם תחושות שמפתחות חוסן? יכולת להתמודד עם מצבים לא פשוטים כשאנחנו לא בסביבה?

בקיצור, מה אם בשביל לגדל ילדים בטוחים, שמחים ועם תחושת מסוגלות, חייבים לתת להם להתמודד גם עם ״רגשות לא רצויים״?

ילד עצוב, מתוסכל, כועס או מושפל שאבא שלו הלך ״לטפל במורה הזאת שנתנה כזה ציון״ או שאמא שלו ״תדבר כבר עם ההורים של הילדה שלא הזמינה ליום הולדת״, ובכלל, קטנטנים שההורים שלהם רצים לטפל במקור לרגש הלא-נעים הזה, הם לא ילדים מועצמים, הם גם לא ילדים שמפתחים חוסן נפשי; כאלו שמרגישים שההורים מאמינים ביכולות ובמסוגלות שלהם להתמודד. הם פשוט ילדים ששייכים לקטגורית ה״שקופים״, כאלו שההורים שלהם מונעים מהרגשות שלהם עצמם, שלא יכולים להכיל את הכאב של הקטנטנים שלהם, ובאמת לא מאמינים ביכולות של הקטנטנן השברירי והפגוע שלהם להתגבר בכוחות עצמו ולמצוא פיתרונות משלו (שלא בהכרח יתאימו לפתרונות שהוריו חשבו עליהם). אלו הורים ש״מאמצים״ את רגשות הקטנטנים והופכים אותם לעניין שהם צריכים להתמודד איתו.

״מאמצי הרגשות״ שמתמודדים עם הקושי של הקטנטנים שלהם במקומם, ממש כמו קטנטנים להורים שמבטלים את הרגשות שלהם בהסתכלות על תוצאה סופית, בהשוואה אל עצמם (ו/או לאחרים) או בהקטנה של אירוע, מנטרלים את אחת הדרכים הכי חשובות של כל אחת ואחד מאיתנו ללמוד להתמודד.

רגע, רגע, לפני העצבים עלי - חלילה אל תבינו אותי לא נכון, ברור לי שהורים פועלים מתוך הרצון להגן, לגונן, לשמור ולדאוג לדבר שהכי יקר להם בחיים. הילד הזה, שאני בעצמי כל הזמן מתייחסת אליו כ״קטנטן״, חווה חוויות לא פשוטות והכי מתבקש שנחשוב שהוא חסר ישע וזקוק להצלה של ההורה המסור והאכפתי, זה שרוצה לסדר את המציאות של הקטנטנים שלו באופן שלא תפגע בו, ובאמת רק לפני רגע הוא היה יצור חסר ישע שהזדקק לכם כדי לשרוד באופן הכי ממשי.

אבל זה בלתי נמנע.

המציאות, טבעה שתפגיש כל אחת ואחד מאיתנו, בשלב זה או אחר בחיים, עם המון רגשות שאף אחד לא רוצה להרגיש אותם - פיטורים ממקום עבודה, פרידה מבת זוג, כישלון במבחן, הקינוח שרציתי נגמר, נהג שציפצף לי בכביש. באמת שלא חסרות דוגמאות.

לא עדיף שנפגוש את המקומות האלו כאנשים בוגרים וחזקים, שלא מתערערים מכל חוויה כזו? כאלו שיודעים ומודעים לבאסה, אבל גם יודעים לשים אותה בפרופורציות, לא לטבוע בתהומות התסכול, האכזבה והכעס? כאלו שלא מחכים שמישהו אחר יחלץ אותם? ממש לא חסרי אונים?

בגיל הרך, כשהקטנטנים כבר לא נמצאים רק בחממה של הבית, ההורים והמטפלים הקרובים, הם פוגשים לראשונה המון חוויות חדשות. חלקן מלהיבות ומרגשות, חלקן קצת פחות נעימות ויכולות מאוד להכאיב. ובתוך כל החוויה הזו גם אתם עוברים תהליך.

חלק מהתפקיד ההורי, הכל-כך לא פשוט, הוא ללמוד להסתגל בכל פעם לשלב החדש שהקטנטנים שלכם מגיעים אליו. כאילו בשנייה שפענחתם מה צריך לעשות - הופס נטרפו כל הקלפים מחדש ועכשיו צריך ללמוד שוב מה עושים.

כשקטנטנים לומדים ללכת הם לומדים גם ליפול. אין ברירה אחרת.

עם כל צעד חדש - פיזי, רגשי ונפשי - צריך לשחרר להם מקום להרגיש את הנפילה כדי לקום ממנה.

כשתאפשרו לקטנטנים להרגיש את כל קשת הרגשות, תראו להם שאתם לא נופלים מהכיסא כשהם חווים אותן, שאתם מסוגלים להחזיק בכאב ביחד איתם, להכיל אותו, לא לברוח ממנו, להקטין אותו, להגדיל אותו או לאמץ אותו, פשוט להיות איתם, תראו לאט לאט איך הם צומחים מקושי ולא נובלים ממנו ואיך העולם שלהם נשאר יציב ולא מתערער מכל משב רוח של חוויה לא נעימה.

זה הכי מגיע להם בעולם ♥️