על ביריונות והשיעור שלמדתי ממורן בן אסולין ואיזי קלמן

מי לא שמע בימים האחרונים על ״סערת הכלה״ מורן בן-אסולין?

ומה לגבי הפסיכולוג איזי קלמן? עליו בטח שמעתם (אם בכלל) קצת פחות...

משניהם למדתי את אותו השיעור

כמה מכם נחשפו לסירטון המדובר וגיבשו דעה חד-משמעית תוך פחות מדקה על הכלה, בן זוגה, משפחתה וילדיה העתידיים?

מאמר שהתגלגל לידיים שלי ממש במקרה שנייה אחרי שהצצתי בסרטון, פתאום שינה את כל ההסתכלות שלי על הרעש מסביב ונתן לי לא מעט חומר למחשבה.

אגב, אם התעייפתם מערימות המילים, כתבות, פוסטים וראיונות סביב הנושא אני ממש לא מופתעת והאמת? גם אני...

אז אני רגע מניחה את ״הפרשה״ בצד ועוברת לפסיכולוג ישראל קלמן ומבטיחה בסוף לחבר את הכל. סגור? סגור!

קלמן, פסיכולוג במקצועו, מציע גישה חדשה להסתכלות על נושא הביריונות וההתמודדות איתה.

קלמן ממליץ לעשות משהו הפוך לאינטואיציה של רובנו. הפוך אפילו למסרים שאנחנו מקבלים מגורמי הסמכות והחינוך הממסדיים.

המסר שלו - להפסיק להתייחס ליעד של הביריון כקורבן ולתת לו כלים פרקטיים ויעילים הרבה יותר, שלא רק יפסיקו את המעשים, אלא יחזירו את תחושת הביטחון והאמונה ביכולות שלו להתמודד עם ביריונים בצורה יעילה בהווה ובעתיד.

עכשיו דמיינו לרגע את הביריון הזה מהסוג שקורא בשמות, מעליב ולא מרפה. זה שממש לא היינו רוצים שהקטנטן או הקטנטונת שלנו ייאלצו להתמודד איתו. מה הייתם ממליצים להם לעשות? לברוח? להגיד לגננת? להחזיר?

״כלל הזהב״ של קלמן - פשוט להתנהג אל הביריון כאילו היה חבר טוב.

אם הגישה הרווחת היא של הגנה על הקורבן ודיווח למורה, קלמן מציע ללמד את הקורבן להפסיק להיות קורבן, הוא קורא באחד ממאמריו לאמץ את המשפט ״ואהבת לרעך כמוך״ ואפילו להרחיב אותו ל״ואהבת את בריונך״.

נכון שכל התאים בגוף שלכם רוצים לקפוץ ולצעוק מה?!?

איך בכלל אפשר להיות נחמד לביריון? מי בכלל רוצה להיות ידידותי לביריון ולמה בכלל?!?

התשובה קשורה יותר לפוקוס שאנחנו נוטים לשים על הביריון כשאנחנו מגדירים מראש את הקורבן כחלש, חסר אונים וזקוק להגנה (קלמן גם מדבר על האפשרות שהקורבן לא תמיד מוסרי וטוב יותר מהביריון אבל זה כבר סיפור אחר).

האמת היא שכשחושבים על מילים בדיוק ככאלו - סתם מילים, הנטייה הטבעית שלנו לחשוב עליהן כבעלות כוח השפעה אמיתי על מי שאנחנו ומה שאנחנו, מתמוססת. אז המחשבה על להחזיר ולפגוע או להיות מושפלים ומלאי עלבון נראית קצת מוזרה. מסתבר שיש עוד אופציה.

אולי באיזה זרם תודעה משובש ישר חשבתי על מורן בן אסולין (ואולי זה פשוט בגלל שאי-אפשר היה להימלט מהדיבור עליה). אם קודם ביקשתי שתדמיינו את הביריון. עכשיו קחו שנייה לדמיין את הקורבן הטיפוסי. ממדגם מאוד לא מייצג של מיטב ידידי ומכרי עלתה התמונה הברורה של קורבני בריונות קצת כ״לוזרים״. הקורבן ה״טיפסי״ בטח לא מצטייר בדימיון כאישה בטוחה בעצמה כמו הכלה המדוברת. אבל גם עליה אמרו כל מיני דברים לא כל כך נעימים. מה היא בחרה לעשות? נראה שמבחינתה מה שעושה לאנשים טוב זה בסדר. רוצים לכתוב? זה בסדר, רוצים להגיד? זה גם בסדר. אם זה עושה לכם טוב לכו על זה.

קלמן אומר בדיוק את אותו הדבר כשהוא מתבסס על עיקרון ההדדיות.

כולנו מחווטים להדדיות - ראיתם פעם זוג בדייט ראשון מהצד? לפי עיקרון ההדדיות, אם יש עניין, שני הצדדים יאמצו באופן לא מודע זה את פעולותיו של זה: נשענתי על הסנטר? גם מי שמולי פתאום יבצע את אותה פעולה - שמת רגל על רגל? גם מי שמולך פתאום יעשה בדיוק את אותו הדבר וזה ממש בלי לחשוב על הדברים - אנחנו פשוט מחווטים להדדיות.

איך זה קשור לביריונות ולמורן בן אסולין?

באותו אופן קלמן מאמין שבמקום לאמץ את ההתנהגות של הביריון, ברגע שנפגין התנהגות שנרצה לראות ממנו (או ממנה) - עיקרון ההדדיות ייכנס לפעולה. לכן פשוט תהיו נחמדים אליו.

רוצים דוגמה?

״חושב שאני מכוער? אני דווקא חושב שאני ממש יפה, אבל אם זה מה שעושה לך טוב אני זורם עם זה. חשוב לי שיהיה לך טוב״.

אני לא מכירה את מורן בן אסולין באופן אישי אבל נראה מהצד שהיא מיישמת את האופציה שמכירה בזכות של כל אחד להגיד כל דבר, גם אם הדברים שנאמרים הם עליה ועל משפחתה. ההבנה שלה שאלו מילים שלא הופכות אותה לכזו מאפשרות לה גם להמשיך להיות מי שהיא בלי השפלה, מבוכה ובושה. כאילו היא אומרת: ״זה עושה לכם טוב? אז גם לי״.

***חשוב לסייג ולהדגיש - מורן בן אסולין היא אישה בוגרת. קטנטנים הם ... קטנטנים.

במילותיו של קלמן: ״חשוב גם להבין שיש מקום להגנה על ילדים מפני בריונות. קודם כל, אם מבוגרים עדים לילדים מתאכזרים לאחרים, כמובן שהם חייבים לעצור את זה. שנית, לא כל הילדים מסוגלים ללמוד להתמודד עם בריונות בעצמם. זה יכול להיות בגלל ליקויים או תנאים אינטלקטואליים, נוירולוגיים או פסיכולוגיים המונעים מהם להבין או ליישם את המושגים וההתנהגויות הדרושים. ילדים כאלה זקוקים להגנה אקטיבית.

עם זאת, גם כאשר מספקים להם הגנה זו, יש צורך לעשות זאת בדרכים המפחיתות את הבעיה במקום להחמיר אותה.

אם בית הספר מתייחס לילדים המטרידים את ילדכם כמו פושעים, כמעט בטוח שהבעיה תתעצם.״

מה דעתכם?