״בדורות קודמים לא היו ההורים זקוקים להנחיות כדי לגדל את ילדיהם״
עודכן: 3 ביולי 2022
מה קרה?
את השאלה הזו מעלה הפסיכולוג רודולף דרייקורס והתשובה החד-משמעית שלו - תאשימו את הדמורקרטיה!
איך בכלל קשורה דמוקרטיה להורות בחברה המערבית המודרנית של היום?
מכירים את הסרטים האלו של פעם שרואים בהם מורה עם סרגל או חגורה, תלמיד אומלל שעומד (או רוכן) מולו וממתין לרוע הגזירה. אם ממש מחפשים סיבה, כנראה שהתלמיד הזה לא ממש צייתן או לא ממש עומד בקצב של התלמידים האחרים, אן סתם הוא לא בא למורה הזה טוב בעין...
(לשמחתנו) היום התיאורים האלו מזעזעים אותנו וברור לנו שאין לזה מילה אחרת חוץ מהתעללות.
עכשיו תחשבו שנייה על סבא וסבתא שלכם ואפילו על ההורים שלכם - על מה שהם חוו כילדים ואם זה נראה להם לגיטימי אן חריג מאוד ביחס לילדים אחרים לקבל ״מנה״ אם התחצפו או לא עשו שיעורים. אני אפילו זוכרת משפטים (ומודה שגם נפלטו לי כמה כאלה) של ״אם אני הייתי מדברת ככה לאבא שלי...״ ו״אני בגילך לא היית מעזה...״.
סטירות, מכות בטוסיק, בין אם זה נראה לנו היום או לא, ההתנהגות הזו היתה מקובלת ולגיטימית לחינוך קטנטנים עד ממש לא מזמן. והאמת? זה עבד להם הרבה מאוד שנים - מה שאבא אמר (גם לאמא, אגב) זה מה שכולם עשו, ואוי-ואבוי למי שהוציא פיפס מהפה.
הורים השתמש ב״פליקים״ כדרך חינוך עוד עמוק לתוך שנות ה-80 של המאה הקודמת, ועונשים עדיין נתפשים ככלי לגיטימי לחינוך גם היום.
אז כנראה שדרייקורס בכל זאת צדק. אם המשמעות של דמוקרטיה, במובן הפוליטי, היא שהקול שלי בקלפי שווה לקול של ראש הממשלה בעצמו, אז בבית המשמעות היא שלילדים ולהורים יש זכות לשוויון גם כן - אין יותר ״כי ככה אמרתי״. המשמעות של כל ילד, הרגשות, המחשבות, הרצונות והדעות שלהם לא פחות חשובים ונחשבים מאלו של ההורים שלהם.
בנקודה הזו מתחיל עבור רוב ההורים הבלאגן.
כשיש שיוויון ערך, אין מקום למכות, אין מקום לכפייה, בקיצור אין מקום לכלים שהיו מאוד מרכזיים בהורות עד לפני כמה עשרות בודדות של שנים. התפקיד ההורי - לשמור, להגן, לחנך, לתת מקום בטוח לקטנטנים ממש לא השתנה, להיפך, היום התפקיד הזה נמשך לאורך יותר שנים וכולל הרבה יותר תפקידים, כך שחלק מהבילבול הענקי והכל כך מובן הזה נובע מהעובדה הפשוטה שברור לנו שהחלטות לגבי החיים של הקטנטנים הן באחריות ההורים בלבד - אף אחד מאיתנו לא מצפה שבכל החלטה תתכנס וועדת הקלפי הביתית ויוחלט על מועד בחירות או ״משאל בית״, ומצד שני אי כלים לאכיפת ההחלטות אם נתקלים בהתנגדות....
אז כש״לוקחים״ לכם את המכות (והעונשים), מה נשאר?
בתוך הוואקום הזה נוצרו כמה סגנונות של הורות שלכל אחד מהם יש השלכות לגמרי אחרות:
הסגנון הסמכותני - זו הגרסה ה״מעודנת-מודרנית״ יותר של ההורה הטיפוסי של פעם. בגדול בסגנון הזה ההורה הוא תמיד זה שמחליט. כל דבר הוא גבול וחוק.
הסגנון המתירני - הוא ה-180 מעלות של ההורה הסמכותני. עם ההורה הזה הכל מותר ולגיטימי בכל מקום, ובכל זמן. כאן אין גבולות ואין חוקים - יש כאוס. יש ילדים ש״לא שמים״ על סמכות וגבולות כשהם פוגשים אותם.
הסגנון הסמכותי - הוא ההורה שמצד אחד שם גבולות, ומצד שני לא מבטל רצונות ותחושות של הקטנטנים.
מזהים את הסגנון שלכם?
דמוקרטיה משפחתית אמיתית היא זו שמתנהלת לפי הסגנון הסמכותני - וכשמבינים את הסגנון הזה וכמה עצבים, כעסים, תסכולים ומלחמות הוא יכול לחסוך, הרבה יותר קל לאמץ אותו. ה״קאץ׳״ בסגנון הזה הוא שבניגוד למכות ועונשים שמספקים תוצאות מיידיות, בסגנון הסמכותני צריך להכין את הקרקע. צריך לדשן את האדמה, לשתול את הזרעים, להשקות, לתת שמש ורק אז נהנים מהפריחה. אגב, גם כאן לפעמים יש איזה חמסין שמצריך יותר צל ומים או טפיל שמתלבש על איזה עלה. אין כאן תוצאות מיידיות.
אחרי כל המשלים והדימויים, הגיע הזמן לקצת פרקטיקה: השיוויון בא לידי ביטוי בהתייחסות שווה לרגשות שהקטנטנים חווים, לרצונות שלהם, וממש לא לאחריות שבקבלת החלטות. בסופו של דבר האחריות לשלומם וביטחונם של קטנטנים היא עדיין לחלוטין של ההורה. אבל הביצוע שונה לגמרי. הורה סמכותני מכבד את הילד שלו ממש כפי שהיה מכבד אדם מבוגר, מה זה אומר?
אין הנחתת פקודות. יש בחירה בין אופציות. יש הכלה והבנה של רגשות ולא ביטול או זילזול בהן, יש התייחסות, יש משמעות שנבנית ממתן האפשרות לקטנטנים לעשות את מה שהם רוצים ומסוגלים לעשות (גם אם זה ממש עושה בלאגן במטבח).
האמת? ממש קל לזהות את הרגע שבו הקטנטנים ממש דורשים לקבל עצמאות. הם דורשים ״אני״ ו״לבד״ למשל ובמקום לחשוב שאנחנו עושים טוב יותר, מהר יותר, יעיל יותר - תנו להם. ספקו להם סביבה בטוחה, פיזית ורגשית להתנסויות. תנו להם לטעות ולגלות איך קמים מטעות. ופשוט תהיו שם להתפעל מזה ואם צריך, לנגב דמעה, להבין תסכול.
כשבונים לקטנטנים את הערך שלהם, את המשמעות שלהם, כשמכבדים את הרצונות והיכולות שלהם, ברגע שיש החלטה שבאחריותכם הבלעדית לקבל אותה, יש כבר קרקע מוצקה מספיק שיכולה להכיל אותה.
הכלל המאוד פשוט הוא שתתנהגו אליהם ממש כמו שהייתם רוצים שיתנהגו אליכם - לא כמו חבילה עוברת ממקום למקום, או חבילה נגררת כשיש סרוב, אלא ייצור אנושי עם רגשות, מחשבות ורצונות שיש לו גב. יש מי שמקבל אותו בכל מצב וללא תנאי. יש מי שאוהב ועושה מאמצים להבין. שלא מעניש על רגשות וכועס על התפרצויות. וזה אפילו לא מצריך מכם יותר אנרגיות - להיפך! כשהתנהלות כזאת הופכת לשגרה של הבית, אין אנרגיות והתעסקויות אינסופיות עם בכי, ריבים וכעסים. אין סיבה.
רק לפני שאתם נכנסים ללחץ, זוכרים את ״אמא טובה דיה״? תשאירו את המשפט הזה (שהוספנו לו גם אבא וילדים) טוב טוב בראש.
יש הרבה יותר חשיבות לתיקון אחרי שעושים טעות מאשר מנסיונות בלתי פוסקים להימנע מטעויות.
זה גם שיעור חשוב לקטנטנים.
אל תלקו את עצמכם על הרמת קול או עצבים. זה קורה לכולנו וגם לכם מגיעה הבנה וחמלה ממש כמו להם. זו עבודה. לעשות ״סוויץ׳״ בראש הוא ממש לא דבר פשוט, במיוחד כשיש כבר מצב נתון שצריך להתמודד איתו, וקטנטנים לא יושבים ומחכים בסבלנות עד שנפענח מה עושים, מתי ואיך (כבר אמרנו שאין ספר הוראות? 😉).
אל תוותרו ותיכנעו לפיתרונות של פעם אם אתם מוצפים וקשה לכם. גם לכם מותר לבקש עזרה כשקשה ❤️