הורות וזוגיות
מה היה קורה אם הייתם מגלים יום אחד שיש לכם מצלמה נסתרת בבית? כזו שמצלמת רק וויכוחים ומריבות ביניכם. איזו תמונה היא היתה מציגה?
מסקר קצר ומאוד לא מדעי או מקצועי שערכתי בקרב כמה מידידי הטובים, (ששמותיהם שמורים היטב במערכת) גיליתי שאם היתה להם אפשרות לבחור בין מצלמה נסתרת שמשדרת את הריב האחרון שלהם ישר לערוץ הטלוויזיה הקרוב, לבין נוכחות של הילדים שלהם באותו ריב ממש, רב הזוגות היו מעדיפים שהקטנטנים שלהם יהיו עדים למריבות שלהם ולא המצלמה נסתרת.
לא ממש מפתיע, נכון?
מה שכן מפתיע הוא שהחוויה של הורים שרבים או מתווכחים יכולה להיות דווקא חוויה מחזקת לקטנטנים. אבל יש תנאי מאוד מהותי לכלל הזה - האופן שבו אתם בוחרים לנהל וויכוח או ריב ואיך אתם מתפייסים.
לא מזמן קראתי מחקר שבדק את הקשר שבין טיב הקשר והיחסים בין הורים, להורות שלהם וליכולות החברתיות של ילדיהם.
המסקנות?
כדי שלא תישארו במתח אני אגלה לכם את הסוף - בטח כבר ניחשתם - יש קשר!
כשהקשר בין הורים לא להיט, גם ההתנהלות ההורית נפגעת, ופוגעת בטווח הארוך ביכולות ובכישורים החברתיים של הקטנטנים.
ילדים שחווים בבית הורים עם תקשורת בעייתית ביניהם יתקשו יותר להפגין שיתוף פעולה, שליטה עצמית וביטחון עצמי. ולהיפך - ילדים להורים בזוגיות טובה יהיו ילדים עם כישורים חברתיים טובים יותר.
אבל הקץ׳ הגדול הוא שאחד מהגורמים שהכי משפיעים על קשיים בזוגיות הוא - ילדים...
גידול ילדים הוא משימה מאתגרת שמשפיעה הרבה פעמים על הזוגיות, והנה רק שני ציטוטים שנתקלתי בהם לתיאור הורות (לשוקלים צאצא ראשון או נוסף - ממליצה בחום לדלג...):
״... גידול ילדים הוא מלאכה קשה בכל הגילים - ארוכה, מעייפת, מעצבנת, מבלבלת - הכרוכה ברגשות סוערים ומתישים של דאגה וחרדה, אשמה ומבוכה...״ (חיים עמית)
נשמע כמו מתכון בטוח לציפרלקס? חכו , יש עוד:
״הורות היא תפקיד שוחק, הדורש נתינה רגשית אינטנסיבית במשך שנים, תוך כדי התמודדות עם לחצים רבים מאוד... זהו תפקיד ללא שעות, שמרגע שנכנסת אליו אינך יוצא ממנו לעולם, גם כאשר הילדים גדלים ואפילו עוזבים את הבית.״ (ד״ר עדנה כצנלסון)
אבל עכשיו בכנות, נכון שגם אם הם מרחו את הקטשופ על הקיר, או דפקו לכם את הסלולארי לפרצוף כשנרדמתם על הספה, לא הייתם מוותרים על הקטנטנים שלכם בעד שום הון בעולם? והידיעה שתעשו בשבילם הכל, היא לא סיבה מספיק טובה לעבוד על הזוגיות שלכם?
אחת המתנות הכי גדולות שאתם יכולים לתת לקטנטנים שלכם היא דוגמה אישית - דוגמה לאיך מכבדים, איך מנהלים וויכוח, רבים, נרגעים, מתפייסים ואוהבים. ולא, זה לא אומר שחייבים להישאר ביחד אם לא טוב. זה גם לא אומר שתמיד את צריכה להרגיש שאת מוותרת או אתה צריך להרגיש שמנהלים אותך. זה רק אומר שאתם ממש, ממש, ממש צריכים להשקיע המון מאמצים בלקחת אחריות על מה שאתם עושים ואומרים ולא על מה שבן או בת הזוג שלכם עושה או אומר/ת.
ילדים לומדים הרבה מאוד מהבית. הם מסתכלים עליכם. על הריבים והוויכוחים, על איך (אם בכלל) שומרים על הכבוד גם כשלא מסכימים, על איך משתפים פעולה גם כשלא מסכימים, על איך מתפייסים, חושבים על הטוב המשפחתי במקום על צדק, על איך לשמח מישהו אחר סתם, בלי אג׳נדה. סתם כי חשבתם עליהם ורציתם לשמח. וזה ממש לא פשוט או טריוויאלי.
בסערת רגשות, כשחיי היום- יום מספיק מאתגרים והבית הוא המפלט לכל מה שאי-אפשר להגיד בחוץ, הרבה פעמים בן או בת הזוג הופכים למטרה לשיחרור לחצים. כשמתווסף צאצא למשוואה זה יכול להיות ה״תבלין״ המושלם לסערה הזוגית , אבל זו ממש לא חייבת להיות המציאות שלכם.
אין כאן אפס או מאה. ה״משחק״ הזוגי הוא הרבה פעמים כזה של פשרה, וויתור, הכרה בטעויות, של הבנה שאם המטרה שלי להיות צודק/ת או לשלוט במצב, המחיר עלול להיות שזה כל מה שאקבל...
לכל ילד מגיע לראות הורים מסופקים, מאושרים, שתומכים כשקשה, מעוֹדדים ומעוּדדים.
כשצריך, אם צריך, מגיע לילדים שלכם שתבקשו עזרה (גם זה שיעור😉).
מגיע לכם להנות מזוגיות תומכת ומצמיחה, זוגיות שתעשה גם לכם וגם לקטנטנים רק טוב ❤️