הזדהות בתחפושת של אמפתיה
חשבתם פעם מה האפשרויות השונות שיש לתינוק כדי לתקשר? שפה עדיין אין, השליטה בידיים וברגליים עדיין חדשה וכל הגוף הזה מורכב, מבלבל והרבה פעמים מתסכל.
אחת העובדות הבסיסיות שהרבה פעמים קשה להורים להכיל, היא שבכי הוא אחת הדרכים העיקריות של תינוקות לבטא את עצמם (אם לא היחידה). רובכם בטח כבר יודעים לזהות בכי של רעב, בכי של חיתול מלא, של עייפות… ולזה בדיוק הכוונה.
בתחילת דרכי כיועצת שינה, זכיתי להכיר משפחה צעירה עם קטנטן בן שנה שהתרגל להירדם על הידיים. ההורים, ובמיוחד האמא, מותשת מלילות ארוכים של נדנודים על הידיים, עם גב שבור ונסיון לא כל כך מוצלח של ייעוץ שינה קודם, החליטו (בגבורה רבה!) לעשות ניסיון נוסף.
מהשיחה הראשונה המשותפת שלנו, שיתפה אותי האמא בקושי שלה להכיל את הבכי של בנה. הבכי, קיבל אצלה פרשנות של סבל עצום עבור התינוק שלה. סבל שבאחריותה להפסיק ומייד. ומהר מאוד, בכל פעם שבכה, מיד הצטרפה אליו בבכי משלה בעודה מרימה אותו על הידיים כדי שיפסיק. וזה באמת עבד. הבכי הפסיק. אבל מהר מאוד להיזדהות איתו הצטרפה תחושת אכזבה, תסכול וכעס מכך שבכל פעם שהתעורר הכל חזר שוב על עצמו, מה שרק הגדיל את ״חגיגת״ ההצפה מהבכי.
כמובן שאף אחת ואחד מאיתנו לא נהנה מבכי של תינוק, זה מפעיל אותנו ברמה הכי עמוקה, ולא סתם המשפט שאמרה לי אותה אמא, בוודאי הרגיש גם לכם מאוד מוכר.
אז איך זה קשור לכותרת שלמעלה?
ההבנה שהבכי הוא סוג של תקשורת עוזרת לנו גם להבין שהשתקה של בכי, ולא מתוך מענה לצורך של התינוק, אלא מתוך הקושי שלנו להכיל אותו, בעצם עוסקת בנו, ולא בו.
כשאנחנו משתיקים תינוק בוכה רק מתוך מטרה שיפסיק לבכות, ולא מתוך מקום שמנסה להבין מה הצורך שלו, מה הוא מנסה לתקשר, אנחנו מטפלים בקושי שלנו ולא שלו, ועם ההבנה שכשקשה לי עם בכי של תינוק - אני מתמקד בי, בקושי שלי, מגיעה גם ההבנה של הבילבול הזה בין הזדהות עם הקושי של התינוק לאמפתיה כלפיו.
כשאני אמפתית - כל כולי בתחושה של האחר, ברצון הכנה להבין מה עובר עליו. כשאני מזדהה, אני שמה את עצמי במרכז הקושי, את התחושות והרגשות שלי ואז אין ממש פניות לטפל בו ובקושי האמיתי שלו.
כמה אנחנו ״חוטאים״ בהזדהות במקום אמפתיה כשהכוונות הכי טובות...?
כמובן שאותה אמא אוהבת, דואגת וכואבת עשתה כמיטב יכולתה ממש עד כדי התשה מוחלטת, וגם היא היתה זקוקה לאמפתיה, להבנה והכלה. קושי עם בכי של תינוק הוא קושי מובן וברור וממש לא טריוויאלי להתמודד איתו בשקט וברוגע. כמו שברור לנו שחשוב לתת מקום ומענה לקושי של הקטנטן, צריך להיות ברור שחשוב לתת גם מקום לקושי של אלו שצריכים להתמודד איתו.
אז מה עוזר לכם?