פרסים, עונשים ומוטיבציה פנימית

מה אתם חושבים על עונשים? ועל פרסים? וכשאתם נותנים פרס או עונש - מה המטרה שלכם?

רוב ההורים רואים כחלק מ״ארגז הכלים החינוכי״ שלהם את הפרסים והעונשים - ניסיתי לבקש? הסברתי? התחננתי? הופס - הצעתי פרס ובין רגע מה שביקשתי בוצע, ואם לא - יש קלף מנצח - ג׳וקר שתמיד עובד - העונש.

(מהניסיון שלי) רוב ההורים ״באים בטוב״ כשהם מבקשים מהקטנטנים שלהם לבצע פעולות מסויימות כמו לבוא לאכול, לצחצח שיניים, ללכת לישון, לצאת מהבריכה.

מבקשים, מסבירים, מתחננים, ואיכשהו כל פעם מופתעים מחדש כשזה לא עובד והפַסְפוּס.ה פשוט סוגרים את העניין עם ״לא״ שמשאיר אתכם לגמרי מבולבלים מול התגובה המייבשת הזאת.

השתלשלות האירועים בשלב הזה די ברורה - ״אם תצאי מהבריכה תוך שתי דקות אני אקנה לך ארטיק״ וכשהטקטיקה הזו לא עובדת: ״אם אתה לא יוצא עכשיו מהמים אני הולכת!״.

בניגוד ל״תדמית״ עונש אף פעם לא היה כלי חינוכי. הוא תמיד היה כלי להבעת חוסר אונים ותסכול - אז מי באמת נענש?

אין כמו פרסים ואיומים להשיג את התוצאות שאנחנו רוצים בצורה מיידית, אבל בואו נודה על האמת, לא משנה באיזה גיל הם - הקטנטנים האלו ממש לא פראיירים ועם הטקטיקות שלכם, הם לומדים מהר מאוד את אומנות המיקוח וההסתרה.

גם אם נדמה לכם שפרסים ועונשים פותרים לכם תמיד בטווח המיידי את כל ההתמודדויות מול הקטנטנים, יש להם מחיר בטווח הארוך גם לכם וגם לקטנטנים:

שמתם לב שבַּמָּקוֹם שבו ״תקבל הפתעה אם...״ עבדה פעם, עכשיו כבר יש עוד תנאים (שלא אתם מכתיבים)? ואם התגובה להתפרצות או התנהגות לא רצויה היא עונש - לאט לאט אתם מגלים שיש דברים שהקטנטנים פשוט מתביישים לספר לכם ולא אומרים?

מוטיבציה פנימית מול מוטיבציה חיצונית

הרצון שלנו ״ליישר״ את הקטנטנים מקבל אצלנו את הפרשנות של מניעת כאוס בבית, עזרה לוויסות שלהם והצבת גבולות. בפועל כל העונשים והפרסים מייצרים מוטיבציה חיצונית לקטנטנים לעשות (או לא לעשות) כל מיני פעולות.

למה הכוונה?

הנה כמה דוגמאות: אני אכבה עכשיו את הטלוויזיה רק כי אמא איימה שלא תהיה עוד טלוויזיה אם אני לא אכבה אותה, או אני אשים בגדים רק כי אבא הבטיח פרס.

זו באמת המוטיבציה שאתם רוצים לתת לקטנטנים?

כשהשיח בבית מגיע ממקום של כבוד, רצון אמיתי להבין אחד את השני וסבלנות לרגשות במקום ממקום של ביקורת, חשש, פחד ואיום, יש גם פתיחות גדולה יותר לשיתוף פעולה.

מתוך ההבנה של הקטנטנים שההתייחסות אליהם היא ב״גובה העיניים״, כלומר שבבית מתנהלים בצורה מסויימת כי זה נעים ותורם לכולנו וגם להם יש חלק במשימה הזו, ולא רק כי ההורים משתמשים ב״אני אמרתי ואני פה קובע.ת״ או כי ״אם תעשו את מה שביקשתי תקבלו גלידה״, נוצרת המוטיבציה הפנימית לשתף פעולה, רק אז הבקשות שלכם מתקבלות ממקום אמיתי שמבין שהם חלק מהמערכת הזו שעוזרת לתפעל את הבית בצורה נעימה, שתורמת בבית, שמשמעותית לו ולכם.

איך עושים את זה?

לעשות שינוי בהרגלים ש״נשלפים״ לנו אוטומטית זה תהליך לא פשוט שמצריך התכווננות, מאמץ ובעיקר - המון חמלה - גם לקטנטנים וגם אליכם.

החשש מ״לקפוץ למים״, לשחרר את כל הכלים שהשתמשתם בהם עד היום לטובת שיטה אחרת, הוא הגיוני וברור לגמרי. הפחד מהכאוס שיהיה בבית אם אני לא אשתמש בפרס או עונש הוא בדרך כלל הגורם הכי גדול להתלבטות של הורים בהחלטה אם לזוז מהמקום שבו הם נמצאים או לא.

ואני אגלה לכם סוד - בכל החלטה שלכם כהורים (ובכלל) יש רווח והפסד. גם בהחלטה לשנות, יותר קל לראות את ההפסד. הוא מיידי. קצת יותר קשה לראות את הרווח.

בשביל הרווח צריך לעבוד קשה, להשקיע ולראות את פירות המאמצים רק בטווח הרחוק. וזה ממש לא פשוט. הרווח בעונשים ופרסים הוא מיידי - ביצוע פעולה או הפסקה של התנהגות. ההפסד לא נראה באופק בכלל באותו רגע, אבל הוא יופיע בטווח הרחוק ויאלץ אתכם לאלתר פיתרונות חדשים לאותו רגע.

האנרגיה שאתם משקיעים כרגע במאבקים לביצוע בקשות שלכם ולהפסקת התנהגויות לא רצויות, יכולה להיות מופנית למחשבה איך לייצר שינוי בשיח ובשיתוף הפעולה בבית וליישום של הרעיונות האלו.

עם כל החששות, כשמאמצים ומבינים שהשינוי הזה יכול להפוך לחלק משגרת יומכם אם תתחייבו לתרגל אותו בעקביות, המחיר בטווח הקצר קצת פחות מפחיד.

ה״עונש״ שאתם חווים כרגע כשלא מקשיבים לכם ודברים לא מבוצעים, והמוטיבציה שלכם לחלק פרסים או עונשים כדי שדברים יעשו, מתחלפת במוטיבציה לתת משמעות לקטנטנים, לתת לרגשות שלהם תוקף, לתת להם את התחושה שהם נאהבים בכל רגע, שיש כבוד להחלטות ולרצונות שלהם, ואז גם מגיע הפרס שלכם - פתאום יותר רגוע בבית, יש יותר שיתוף פעולה ואז מגיעה גם ההנאה האמיתית מההורות ❤️

מוזמנות ומוזמנים להשאיר תגובה ולשתף