טנטרומים והתקפי זעם - מה עושים עם כל הכיף הזה?!?

אין כמו מופע וירטואוזי של צרחות, בעיטות, בכי והימרחות על הרצפה באמצע בית קפה/קניון/מדרכה או אפילו בדרך החוצה לארוחת יום שישי אצל סבא וסבתא, נכון?

במיוחד בשבילכם - רשימת חילוץ עם עשרה טיפים:

1. אם נתקלתם בתופעה המרעננת הזו בפעם הראשונה - מזל טוב! קיבלתם הצצה לחוויה שתלווה אתכם בזמן הקרוב עוד מספר פעמים. העצה שלי - תתחילו לשים לב מה ״מדליק״ את המצבים האלו.

2. ברגעים האלו שימו את תחפושת שרלוק הולמס ותהפכו לבלשים. המשימה: לחפש את כל הרמזים למה שעורר את כל התענוג הזה.

3. מסתכלים על כל אינטראקציה עם הקטנטנים כתקשורת שלהם איתכם. כן, זה אומר גם כשהם נשכבים על הרצפה, דוחפים אצבעות לאוזניים וצורחים מכל הלב - הם מתקשרים איתכם. אפשר לחטוף את הג׳ננה או לעשות שנייה ״זום אאוט״ ולחזור לשרלוק.

4. בטוחה שהנקודה הזו תפתיע רבים מכם - ההתנהגות הזאת היא ציון לשבח עבורכם. יצרתם מרחב בטוח ומוגן לקטנטנים לבטא גם רגשות שפחות כיף איתם. איפשרתם להם לבדוק מה עושים עם זה ולבקש מכם עזרה. כשהם מוצפים, אין להם בכלל יכולת להגיד ״תעזרו לי״. ההתפרצות היא בקשת העזרה. נסו לזכור את זה כשאתם בתוך הבלאגן.

5. בואו נודה על האמת, אתם די תקועים איתם (וגם הם די תקועים איתכם), אז במקום להתעצבן, לכעוס, להתבאס, להיכנס להשוואות עם הבן של ״המושלמת״ מהגן, תשחררו מעצמכם את התיק הכבד הזה שבו הכל חייב להיות מושלם בכל רגע נתון, ושהכל יתוקתק לפי התכנית. תתחילו להכין תכניות גיבוי לשינויים בתכניות כדי שתהיו ערוכים במקרים שבהם אתם כבר מזהים פוטנציאל של בלאגן רגשי לקטנטנים.

6. בבקשה אל תענישו אותם על זה. הם מרגישים בדיוק מה שגם אתם מרגישים לפעמים - שנמאס, שלא בא לי, שעיצבנו/הכעיסו/העליבו אותי. זה ממש בסדר להרגיש ככה לפעמים ועדיף שתיתנו דוגמה להתמודדות רגועה ולא מביישת, כזו שמעמידה אולטימטומים או מענישה (זה גם ממש לא אומר לתת ״שוחד״ או פרס).

7. התפקיד שלכם כהורים הוא תמיד לייצר לקטנטנים מרחב שיש להם בו אפשרות לחקור, להתפתח, לטעות ובעיקר לדעת שיש להם גב תומך מכם לעשות את כל הפעולות האלו בלי לפחד מתגובה שלכם. מרחב בטוח כזה צריך גבולות - המשמעות היחידה של גבול היא אזור בטוח שאפשר להתפתח בו ולא חינוך, הטלת מרות ואיסורים. הגבול נועד לתת עידוד לחקור, לבדוק ולהתמודד, וממש לא להגביל.

8. אחת התוצאות של שימת גבול = התפרצות זעם. זה חלק מהמשוואה וככל שתבינו את זה מהר יותר, כך יהיה לכם קל יותר להתמודד ולהשלים עם העובדה שזה שלב התפתחותי חשוב לקטנטנים. מבאס להורים שלהם, אבל מאוד נחוץ להם.

9. במקרים שבהם הקטנטנים מפריעים או אפילו מסכנים מישהו אחר או את עצמם - תסבירו להם בקצרה שאתם הולכים לקחת אותם ולהזיז אותם, תנו הסבר קצר למה אתם עושים את זה - ״בגלל שזה מפריע״/ ״יכול לפגוע״ וכו׳, ואז תפעלו. לא מתוך עצבים. לא באגרסיביות. מתוך צורך להזיז את המפגע הקטן לשטח סטרילי.

10. אתם כבר גדלתם וחלק מתופעות הגיל הן שיכחה (מי כמוני יודעת...). מה שמסביר את העובדה ששכחתם מה זה להיות בת שנה וחצי או בן שלוש. לא פשוט לגדול. היכולות משתנות ומתפתחות ויחד איתן ההגבלות והאיסורים. יש יותר ציפיות, יותר התמודדויות וזה ממש, ממש לא פשוט. כשאין ניסיון של שנים, ופתאום מרגישים כל מיני תחושות ורגשות חדשים זה קצת כמו לקבל רהיט חדש מאיקאה עם הוראות הרכבה בשוודית. גם ככה זה מסובך ומורכב, אבל אם יש מישהו איתך הוא יכול לעזור ולתמוך, לנסות לחפש מילון שוודי-עברי, לתת אופציות, לעזור לפרק ולהרכיב מחדש, או שהוא יכול להתעצבן, לאבד סבלנות, לבייש, לכעוס ולייצר עוד התמודדות בסיטואציה שגם ככה מבלבלת ומבאסת.

אתם ביחד במסע הזה - תנו להם דוגמה שאפשר להיות זה שלא נבהל ועוזר להרכיב, מוֹדֶה שזה לא פשוט גם לגדולים אבל מראה שיש על מי לסמוך ♥️