ילד טוב. מדי.
לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט של אמא מודאגת שהבן הקטנטן שלה ״טוב מדי״. החשש שלה ממה שיקרה לו כשייכנס לגן הזכיר לי ראיון שפורסם לא מזמן עם הפסיכולוג ההתפתחותי ד״ר תומס ליקונה. בראיון טוען ליקונה ש״טוב לב הופך את חיינו לטובים יותר. אנחנו מחווטים להיות מאושרים יותר ובריאים יותר כשאנחנו עושים טוב״
התנאי, לפי הד״ר, לגידול ילדים מאושרים ובעלי משמעות הוא פשוט ללמד אותם להיות טובי לב.
כשחושבים על זה, זה קצת מוזר שאנחנו ממש צריכים לעצור שנייה ולהבין שעושה לנו טוב להיות טובי לב ושהמחשבה שהקטנטן או הקטנטונת כל כך טובים לאחרים ממש מדאיגה. אבל זה גם ממש מובן.
אני לגמרי יכולה להבין את הלב המתכווץ של אותה אמא כשהיא רואה מהצד איך הבן שלה משחרר את התור שלו לנדנדה או צעצוע שהוא חיכה לו כל כך בסבלנות לילד יותר ״אסרטיבי״. העובדה שהוא בכלל לא התנגד ממש הכאיבה לה. מה עושים היא שאלה.
מופתעת, (או אולי לא ממש?) גללתי בין התשובות של לא מעט אמהות שממליצות לה ללמד את הקטנטן להחזיר מכה אם חטפו לו, לעמוד על שלו, כאלו ש״מעודדות״ עם משפטים כמו ״כשהוא יגיע לגן לא תהיה לו ברירה והוא ילמד כבר לעמוד על שלו״.
אולי קצת התרגלנו לחשוב שטוב לב זה לחלשים? לפראיירים? לכאלה שרק דורכים ורומסים אותם?
כמה מאיתנו ״משחררים״ את הקטנטנים לעלום החיצוני במחשבה של ״רק החזק שורד״?
בעולם כזה, שאסור לוותר בו כי זה מראה חולשה ו״יאכלו אותו בלי מלח בגן״, ״ידרכו עליה״, ״ישפילו אותו״, ״היא רק תצא פראיירית כל הזמן״. אולי אלו מחשבות שעוברות לנו בראש מתוך החוויות שלנו?
ברור שכל הורה מונע קודם כל מתוך הדאגה לקטנטנים שלו ושלה, אבל אולי נתחיל לראות דווקא את החוזקות של הקטנטנים במקומות האלו במקום את החולשות? את היופי בוויתור ובפשרה? לא יזיק לנו קצת מזה גם בעולם של ה״גדולים״.
זו מחשבה ממש מלחיצה?
אני בטוחה שאתם יכולים לחשוב לפחות על מקרה אחד שבו הקטנטן או הקטנטונת היו ממש ״פילנטרופים״ קטנים - כמה כיף זה עושה לנו בלב - וכמה כיף זה עושה להם בלב!
כשאנחנו מכניסים לקטנטנים את החששות שלנו מתוך החוויות שלנו - אנחנו בפועל, מתוך הכוונות הכי טובות בעולם לחשל, מקלקלים במקום שבו אנחנו רוצים לתקן. אנחנו מערערים במקום שבו אנחנו צריכים לעודד.
המשמעות, היופי והעוצמה שיש בקטנטנים לא נבנית מחוויות של וויתרתי או התעקשתי - אלא מתוך הפרשנות והמשמעות שאנחנו נותנים להם כשהתעקשו או וויתרו.
הפרשנות שלנו יכולה להיות - הקטנטן שלי כל כך חסר אונים וחלש, אני חייבת ללמד אותו לעמוד על שלו ולא לוותר אחרת הוא לא יצליח להסתדר בעולם המפחיד הזה שכל הזמן צריך להילחם בו על מה שמגיע לך.
והיא יכולה להיות גם - איזה מדהימה הקטנטונת שלי - מצליחה לראות את האחר, להתאפק ולוותר כדי שיהיה לו נעים יותר גם כשממש קשה לה . איזה עוצמות ואופטימיות יש בה, מי שיעריך את העוצמות האלו הוא גם מי שיקיף את העולם שלה.
כמו תמיד עם קטנטנים התשובות לא פשוטות כל כך, ולכל בחירה ופרשנות שלנו יש השלכות לכאן ולכאן. אני אסיים עם ציטוט של ד״ר ליקונה: ״אנשים טובי לב הם אהובים יותר. הם בדרך כלל נוטים יותר ללכת בעקבות הלב שלהם, מה שהופך אותם למאושרים יותר ואת חייהם למלאי משמעות. אנשים שחונכו להיות נדיבים, אך חזקים, יודעים להתמודד עם הרבה סוגים של אנשים, גם עם האדיבים וגם עם האכזריים. דווקא הסוג השני של האנשים הוא זה שסובל בדרך כלל מחסכים רגשיים ותחושת בדידות ונוטה יותר לדיכאונות, חרדות והתמכרויות״.