כשהקטנטנים מרגישים ״שקופים״ בבית

או - שייכות - מה זה ואיך משיגים את זה כשלא מרגישים את זה

עצרתם פעם לחשוב מה המטרה של הקטנטנים שלכם כשהם מתחילים לנדנד בדיוק כשאתם עונים לטלפון/מסתכלים בחדשות/עוצמים עיניים לשנייה על הספה? ולמה המילה הזו ״אמא״, מצליחה להוציא מהם כל כך הרבה נחישות ועקביות גם אחרי שחזרו עליה בפעם ה-5970 בלי תגובה? ולמה דווקא בשנייה שחייבים כבר לעוף מהבית ולהגיע בזמן לביה״ס/לסבא וסבתא/לתור לרופא, דווקא אז, באותה שנייה, הנעל פתאום לוחצת, או החולצה הזאת מכוערת או אני צמא. והאמבטיה? איך דווקא איתך היא 7 דקות בול, ואיתך שעה עד שנכנסים למים?

כמו בכל דבר שקשור בילדודס, התשובה לא כל כך מסובכת אבל המשמעות שלה לא כל כך פשוטה

נתחיל בתרגיל מתמטי קטן. תנסו להיזכר במצב כזה כמו שתיארתי למעלה - נגיד כשאתם חייבים לצאת מהבית בזמן או רוצים ללכת לישון והקטנטן/קטנטונת רוצים עוד סיפור. ואז כוס מים. ואז פיפי. ואז יש מפלצת בארון. ואז עוד סיפור. ואז לישון במיטה הגדולה שלכם וכו׳ וכו׳ וכו׳ עד שהווריד במוח כבר עוד שנייה מתפוצץ.

כמה דקות מהיום שלכם השקעתם בכל בקשה כזו? בלהתעצבן, לכעוס ואז ללכת להביא עוד כוס מים, לקרוא עוד סיפור, פיפי וכו׳ (או בסדר ההפוך) עד שהצלחתם ללכת לישון בשקט?

עכשיו נסו להיזכר במצב אחר לגמרי - כולם קמו בבוקר, התארגנו, אכלו ויצאו מהבית בזמן. כמה דקות מהיום שלכם השקעתם בהתפעלות אמיתית מהיכולות של הקטנטנים לשים נעליים, לצאת מהמיטה, לשטוף פנים, לאכול את מה שהיה בצלחת ולעזור להפוך את הבוקר לקל ושמח עד שיצאתם מהבית? ובכלל, כמה זמן הקדשתם לאחרונה לשבח הישג של הקטנטנים - הצבעים שהשתמשו בהם בציור מהגן, כשחיכו בסבלנות לנדנדה בגן שעשועים או אפילו נתנו את הצעצוע שלהם לאח קטן?

הרבה פעמים כשהכל מתנהל ״חלק״, אנחנו לא מתעכבים על זה.

כשהכל מתוקתק ומתנהל ממש ממש בסדר, במקום להקדיש זמן להתפעלות ועידוד, אפשר לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, לדבר בטלפון, לעשות כביסה ועוד מיליון דברים שמתעכבים ברגע שיש ״דרמה״ ולא הכל מתנהל חלק.

דווקא ברגעים בהם הכל מתוקתק - כמה מתשומת הלב שלכם, מהעידוד, מהשמחה ומההתפעלות האמיתית ניתנת לקטנטנים? אצל הורים רבים, דווקא הרגעים האלו שבהם ״הכל טוב״ הקטנטנים הופכים ל״שקופים״.

כל כך ברור לנו כשלא הכל ״מתוקתק״ שצריך להתייחס למה לא בסדר ולהקדיש כל כך הרבה אנרגיות ומאמצים בנסיונות להשיג את התוצאות שרצינו - מתנות, עונשים, מה לא נעשה ההעיקר שמה שרצינו שיקרה יקרה כבר. בלי וויכוחים.

כמה פוקוס, זרקורים, זמן ואנרגיה מושקעים ברגעים האלו שהולכים והופכים מקושי רגעי לדרמה מעייפת, מתישה ומתסכלת. יש אפילו הורים שמגדירים אותה כמלחמת התשה של ממש.

ואז היא שוב חוזרת. הדרמה הזאת. מלחמת ההתשה. אולי לא בדיוק באותו תזמון, באותה סיטואציה, אבל תמיד ברגע הכי לא מתאים. ומה שהכי מתסכל הוא שהאיום שעבד קודם כבר לא עובד, והפרס שלפני שנייה עשה את העבודה כבר לא מספיק. פתאום אנחנו מנהלים משא ומתן על כמה מטבעות שוקולד שווה לקבל כדי לשים נעליים...

מה שהרבה פעמים קשה להבין, והוא גם מה שמנהל הרבה מהבחירות שלנו ושל הילדים שלנו, הוא שהצורך הפשוט הזה שיראו אותנו הוא קושי קיומי של ממש.

הכוונה ממש לא לנוכחות הפיזית שלנו, אלא למי שאנחנו באמת - היכולות, הכישורים, הקשיים והיופי שבכל אחת ואחד מאיתנו.

להיות ״שקוף״ בסביבה חברתית - בין אם זה במשרד או בבית הספר זו תחושה שגם כ״גדולים״ קשה מאוד להתמודד איתה. ואם אני שקוף בבית?

כדי לא להיות ״שקופים״ ילדים מוצאים המון דרכים לגרום לכם לראות אותם - כשמשהו עובד הם מאמצים אותו ומשחזרים אותו שוב ושוב. לא התייחסתם כשהכל התנהל בלי בעיות? תייחסתם כשנידנדו לכם ו/או עיצבנו אתכם? זכיתם! הצלחתם ללמד את השיעור של ״איך יראו אותי עכשיו״.

אז מה עושים עם זה?

מזיזים את הפוקוס. את כל הזמן והאנרגיה שהשקעתם במה שלא עובד תשקיעו עכשיו במה שכן עובד. במקומות שאתם רואים את המאמץ, היכולת, היופי שבילדים שלכם.

כן. זו עבודה. זה מצריך מאמץ. ובהתחלה יש אפילו סיכוי לא קטן שהמקומות החיוביים האלו יהיו מעטים מאוד ושהתוצאות לא יגיעו מייד. אבל, לאט לאט, בעקביות של ילד שקורא לאמא שלו 5971 פעמים, השינוי הזה יקרה - כשתראו אותם במקומות הטובים שלהם (ופחות במקומות הפחות טובים שלהם), הם כבר לא יהיו שקופים. וגם אתם תתחילו להנות באמת מהחוכמה, הסקרנות, השובבות, היכולות והיופי שבקטנטנים שלכם 😉

#הורות #שייכות #גידולילדים #הדרכתהורים