מה לעשות כשצוחקים לי בפנים?

אולי השאלה צריכה להיות מה אתם מרגישים כשצוחקים לכם בפנים?

חלק גדול מהקושי בהורות נובע מהמפגש המחודש כמבוגרים עם רגשות וחוויות לא נעימות מההיסטוריה שלנו.

לכל אחד מאיתנו זיכרון חוויית השפלה, בושה, עלבון שאנחנו סוחבים איתנו לתוך ההורות. ה״מטען״ הזה מתעורר פתאום במפגש עם רגשות די דומים של הקטנטנים, ומעמיד אותנו במצב לא פשוט בכלל.

המראה הזו שפתאום ה״אני הגדול״ פוגש בה שוב את ה״אני הקטנטן״ מחזירה אותנו בבת אחת לסערת רגשות משלנו ובמקום לראות את מה שעובר עכשיו על הקטנטן שמולנו אנחנו עסוקים במה שעובר עלינו.

איך זה קשור לצחוק בפנים?

אם אתם מרגישים תערובת של זעם, תסכול, בושה, עלבון, השפלה, ואולי גם בהלה מול הצחוק הזה - אתם ממש לא לבד, אבל אם נעשה רגע ״זום אאוט״ לסיטואציה הזו נוכל לראות בה דווקא הזדמנות, אבל זו הזדמנות שמחייבת אתכם לצאת רגע מההתמקדות במה שעובר עליכם, בבושה, בהשפלה ובכעס שאתם מרגישים, ולהסתכל על מה שעובר על הקטנטנים.

עכשיו גם אני עיצבנתי אתכם - מה פתאום הזדמנות? כל מה שבא לעשות זה להתפוצץ מרב עצבים! איך בכלל אפשר לחשוב על מה שעובר עליהם?!??

או! בדיוק לזה התכוונתי.

רובנו, עם הגיל והניסיון בהרגשת הרגשות שתיארתי, מסוגלים לווסת את התחושות שלנו ולפעול בהתאם. הפירוש של ויסות רגשי הוא היכולת לשאת רגשות בשלל עוצמות ולהמשיך לתפקד. לקטנטנים אין עדיין את היכולת הזו. הם עדיין צריכים ״להבשיל״ והם צריכים בזה עזרה מכם - המבוגרים המווסתים.

בפועל, המשמעות של חוסר יכולת לווסת רגשות יכולה לבוא לידי ביטוי בבריחה מהחדר כשאתם כועסים עליהם, דחיפת אצבעות לאוזניים, השפלת מבט, דחיפות, שכיבה על הרצפה באמצע הסופר תוך כדי צרחות, בעיטות ועוד שלל התנהגויות מהרפרטואר של הקטנטנים שממש לא מתאימות באותו רגע (מתי הן כן מתאימות?!?). בקיצור כל הכיף הזה מאותת - קשה לי, אני לא יודע מה עובר עלי, הכל יוצא מאיפוס ואני הכי צריך עזרה כדי להבין מה עובר עלי ומה לעשות.

כמו שבטח שמתם לב, קטנטנים לא מגיעים עם ספר הוראות והנטייה שלנו היא לפעול לפי מה שנראה לנו באותו רגע ולפרש את ההתנהגויות של הקטנטנים דרך העיניים שלנו.

התנהגות כמו צחוק בפנים, במיוחד כשמעורב בזה כעס שלנו, מקפיצה לנו לא רק את הפיוז, אלא גם את הקול הזה שאומר שכשלנו - גידלנו יצור נטול אמפתיה שנהנה מזה שעכשיו אני כועס, וזה אשכרה מצחיק אותו!

האמת היא שרוב הסיכויים שהקטנטנים שלכם כל כך מוצפים בבושה ומבוכה מההתנהגות שלהם, שהמפגש עם הכעס והאכזבה שלכם מעביר את המצוקה שלהם מעבר לסף יכולת ההכלה, והם פשוט ״נשפכים החוצה״. במילים אחרות - ללא יכולת לויסות עצמי הם מתנהגים בצורה הכי לא מותאמת סיטואציה וצוחקים לכם בפנים (או בורחים מהחדר, דוחפים אצבעות לאוזניים, חוזרים על אותה התנהגות שלפני רגע הקפיצה אתכם וכו׳). כל ההתנהגויות האלו עוזרות להם לנקז את ההצפה, והאי-נוחות שברגשות שהם חווים עכשיו.

גם כשנראה לכם שזהו ההוכחה שהקטנטן ממש לא הבין מה הוא עשה - סביר להניח שדווקא ההיפך הוא הנכון. הם ממש לא פועלים נגדכם, הם עוזרים לעצמם דרך הסחות כאלו להתמודד עם רגשות, וזה דבר מאוד לא פשוט גם לגדולים כמונו - הרי רק לפני רגע נעלבתם מהם, לא?

תגובות של כעס, עונש, הרמת קול, שהן הכי מובנות בעולם, רק מעצימות את חוסר האונים וההצפה של הקטנטנים שכבר נמצאים באיבוד שליטה.

אז מה כן עושים?

1. נרגעים.

2. מפסיקים לחשוב על מה זה עושה לי ומתחילים לחשוב על מה עובר עליהם.

3. מנסים להבין שאין כאן התנהגות שמכוונת נגדכם, אלא שיש כאן התמודדות (לא מוצלחת במיוחד) ובעיקר בקשת עזרה.

4. מנסים באמת להבין מה קרה.

5. משחררים אמירות כמו ״תפסיקי״ ו״למה עשית את זה״. כשהם רגועים נותנים מילים שמסבירות רגשות - עושים את החיבור הזה עבורם (״ראיתי שמאוד רצית את הצעצוע של אחיך. בגלל שקינאת בו חטפת לו אותו? בואי נחשוב ביחד מה יכולת לעשות במקום זה״. אגב, מותר גם להתנצל: ״אני מצטער שנבהלת, לא התכוונתי. כעסתי והרמתי את הקול בגלל שדאגתי לאחיך״.

6. נותנים אופציות אבל לא הרצאות, ובטח שלא שופכים עליהם את מה שההתנהגות הזו עושה לכם.

7. והכי חשוב - מייצרים אווירה בטוחה, בכל רגע נתון, שבה אפשר להודות בטעויות, לדבר על רגשות לא נעימים ולא לפחד מהתגובה שלכם.

8. זוכרים שאין בהורות 100% הצלחות בדיוק כמו שאין 100% כישלונות. לפעמים הם יטעו ולפעמים אנחנו נטעה. וזה ממש בסדר ❤️

כשתראו שאתם מסוגלים להיות רגועים ואמפתיים לקטנטנים באופן עקבי, תמיד (כמעט תמיד 😉 ), תתנו להם שיעור אמיתי לחיים, להתמודדות, לסבלנות ולאמפתיה לאחרים.