פנטזיית המשפחה המושלמת - למה היא רק מקלקלת לנו

חולמים על ארוחות משפחתיות גדולות ושמחות? כולם יושבים ליד השולחן הערוך בכל טוב, לבושים חגיגי, צוחקים, נהנים מה״ביחד׳נס״, כל הילדים מסתדרים מעולה, הנסיעה רגועה ונעימה, מקשיבים לכם תמיד. פיספסתי משהו?

לכולנו יש חלומות ופנטזיות; חלומות על אביר על סוס לבן (או אבירה), ילדים מושלמים, עבודה שקמים אליה בכל בוקר עם חיוך ודילוגים ועוד ועוד ועוד... מבט חטוף לסלון/מטבח/לתמונות מהחופשה המשפחתית ונחתתם במציאות של צרחות, עצבים ובאסה כללית שחלק גדול ממנה נובע מהפער בין החלום למציאות (ועוד לא הזכרתי את החופש הגדול...).

משפחה מושלמת. * שנייה לפני הצילום הכלב רץ לתוך שלולית בוץ, נכנס הביתה, טיפס על הספה הלבנה החדשה, הקטנצ׳יק נבהל והגדולה צרחה עליו. הבן של השכנה החליף את האמצעית שלא רצתה להצטלם. מושלם.

יש משפט של עינת נתן שאני ממש אוהבת ומאמצת בכל פעם מחדש - ״אל תשוו את הפנימיות שלכם עם החיצוניות שלהם״ - היא אמנם מדברת על מתבגרים שמסתכלים על פוסטים באינסטגרם, בטוחים שכולם מושלמים ועפים על החיים חוץ מהם, אבל נראה לי שאפשר לאמץ את המשפט הזה גם בהקשר שלנו.

אין דבר כזה מושלם וההגדרה המילונית לפנטזיה כוללת ״כיסופים שלא מן המציאות״, ״תכנון או שאיפה בלי בסיס מציאותי, חלום...״.

רק שיהיה ברור, אני בעד פנטזיות. שאיפות וחלומות מזיזים אותנו קדימה ומלמדים אותנו להשתפר, אבל קצת פחות מעולה שההשוואות האלו שמות זרקור ענקי רק על כל מה שלא מושלם, לא נראה כמו בסרטים או מזכיר (אפילו בקצת) את החלומות והפנטזיות שהיו לנו כשהקטנטן/ונת היו בבטן.

כשהפנטזיה נפגשת עם המציאות תמיד יש שם אכזבה - האביר עם הרעמה השופעת מקריח, יש עיכוב בטיסה ונתקעים 5 שעות בשדה התעופה, כשיושבים לארוחת החג לא רואים את כל המאבקים שהיו שנייה לפני כן בבית על בגדים/נעליים/ כמה זמן לוקח לצאת, אנחנו מאחרים ומאיפה נוהגים... בקיצור:

פנטזיה היא תמיד רק פנטזיה

(הכי כיף משפטים סתומים. פינטזתי על משפט מושלם ולא מצאתי 😉 .)

אבל שנייה ברצינות, הפנטזיות שיש לנו על ההריון המושלם, הלידה המושלמת, הילד.ה המושלמים והמשפחה המושלמת רק מתסכלים, מכעיסים ועושים אותנו בעיקר חמוצים.

בטבע שלנו לראות את כל מה שלא עובד לנו ולא מתאים ל״תבנית״ המושלמת. השאיפה להגיע למושלמות שגדלנו עליה מסדרות וסרטים מכניסה ללחץ ולמירוץ שאין בכלל אפשרות לנצח בו.

עם יד על הלב - נכון שלא הייתם מחליפים את הקטנטנים שלכם בעד שום הון בעולם? גם כשהם ממש, ממש, ממש מעצבנים...? נכון שהרגע הזה שהם אומרים ״אני אוהב אותך״, ״עשיתי בסיר!!!״, נותנים חיבוק ענקי אחרי יום מבאס בעבודה, כבר מעלים לכם חיוך על השפתיים?

אולי פשוט נשנה את הפרשנות שלנו למה שנחשב מושלם? למה שנחשב הגשמת פנטזיה? הרע לרגעים האלו לגמרי מגיע להיכלל בקטגורית המושלמים החדשה, לא?

הנטייה שלנו היא לא לספור את הרגעים האלו בכלל או לפחות לשכוח אותם בשנייה שיש משבר חדש. במאזניים של החיבוק של הערב מול העצבים של הבוקר להספיק לצאת בזמן לגן, החיבוק בדרך כלל מפסיד...

שמעתם על ״אמא טובה דיה״?

המונח, שטבע ד״ו ויניקוט בתקופה שבה גידול ילדים היה נחלתה של האישה בלבד, התייחס למאמצים הכנים של ההורה המטפל לספק את כל הצרכים של הקטנטנים שלו.

לא עוד ״אמא מושלמת״ לא ריאלית, פשוט אמא מספיק טובה.

פעם חשבתי שזה ממש מעליב. מה זאת אומרת ״אמא טובה דיה״? ומה עם כל החולצות האלו של ״אמא מספר 1 בעולם?״ איזו אמא רוצה לקבל חולצת ״אמא מספיק טובה״?

מייעוץ לייעוץ, מהדרכה להדרכה וממשפחה למשפחה, אני מבינה היום עד כמה המושג הזה (שמורחב גם ל״אבא טוב דיו״ ו״ילדים טובים דיים״) משחרר משפחות לחופשי, נותן פרופורציות וסיבות חדשות לאופטימיות. זו ממש לא הגדרה מעליבה כשלוקחים בחשבון את המאמצים, ההשקעה, האינטנסיביות והאתגרים שבהורות.

אתם הורים מדהימים, אבל לא מושלמים. במילים של ברונו בטלהיים: ״השלמות אינה בהישג ידם של בני אדם רגילים. המאמצים להשיג שלמות מפריעים לנו להגיב ברכות ובחמלה על מגרעות הזולת, ובכלל זה על מגרעות ילדנו, תגובה שלבדה מאפשרת את קיומם של יחסי אנוש תקינים״.

אני בעד להוסיף גם משפחה טובה דיה, או לפחות משפחה סבבה, סבבה?