לקחת פסק זמן מהילדים
מרגישים שזהו. נמאס לכם. כל הגבולות נפרצו ורק בא לכם לצרוח ״דיייייי!!!״. אתם ממש לא לבד בתחושות האלו, ולמרות שזה לא כיף, מותר גם להרגיש אותן. כדאי רק להבין מאיפה הן באמת נובעות ועל מה הן ״יושבות״.
״אם אתה מרגיש שאתה רוצה הפסקה מחברת ילדיך בכל שעה של כל יום, מה שאתה כנראה צריך הוא הפסקה מהרגשות שהם מעוררים בך״ (פיליפה פרי - ״הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו והילדים שלכם ישמחו שקראתם״).
סיימתי לקרוא לא מזמן את ספרה של פריי שהפיל מלא אסימונים (זוכרים בכלל את הדבר הזה?) ועורר עוד מיליון מחשבות. אחת הטענות המרכזיות של פריי היא שהרבה מהתחושות והרגשות ש״מטרגטות״ הורים וישר מקפיצות את הווריד במצח, מתעוררות דווקא בגלל החיבור שלהן לחוויות מהילדות הפרטית של ההורים עצמם. עד שלא נפענח את הסיפור המקורי שלוחץ לנו על הכפתורים, לא נוכל לשחרר את האחריות של הילדים שלנו למשהו שהם לא באמת אחראים עליו.
איך זה בא לידי ביטוי בפועל? כשאתם שמים לב (בדרך כלל בדיעבד) שמשהו בהתנהגות של הקטנטנים גורם לכם להגיב בלי פרופורציה, שם יש מקום למודעות ולבדיקה למה דווקא ההתנהגות הזו נוגעת לכם בנקודות רגישות.
הטענה של פריי היא שההתנהגות של הקטנטנים מצליחה באותם רגעים להחזיר אתכם, באופן ממש לא מודע, למקומות שבהם למדתם להגן על עצמכם מהרגש שהקטנטנים חווים עכשיו.
רוצים דוגמה? אם לכם אסור היה לבכות כשהייתם מתוסכלים, או עצובים, או סתם מוצפים, בכי של הקטנטנים יוציא מכם הכל חוץ מאמפתיה, להיפך, יותר סביר שזה יוציא מכם חוסר סבלנות וכעס, ובגדול כל מה שתרצו הוא שהם יעלמו. זו תחושה מבהילה נורא, בודדה נורא ומאוד מתסכלת. במיוחד כשנלווית לה בושה. בושה בלהודות שזה מה שאתם חושבים ומרגישים. אבל אתם ממש לא היחידים שמרגישם ככה.
למרות שיש היום יותר פתיחות לדבר על הקשיים שבהורות, להתלונן על הקטנטנים באווירת ״צרת רבים״, עדיין, כשמנסים לחשוב על הדברים האלו מחוץ לעולמות של מאמאצחיק, לא פשוט להרגיש את הרגשות האלו ליצורים הכי יקרים לכם בעולם, אלו שאתם אוהבים ברמות שלא תיארתם לעצמכם שאפשריות, אלו שהייתם עושים הכל עבורם.
לגדל ילדים זו משימה לא פשוטה. נכון שגיליתי לכם את אמריקה?
בשנייה אחת מתהפך העולם שלכם והתחושה היא שאין לכם זכות לכעוס על זה, אולי אפילו להתחרט על זה. וכן, כל התחושות האלו עדיין יכולות לחיות בשלום ליד התחושה שלאהבה שלכם אליהם אין סוף.
במקום להיבהל ממה שאתם מרגישים, נסו לראות בזה הזדמנות, הזדמנות אמיתית לתקן חוויות מהעבר שלכם, להיות לרגע ההורים לקטנטן או הקטנטונת שאתם הייתם, להפגין חמלה עצמית דווקא במקומות שלא קיבלתם אותה בילדות שלכם.
בפעם הבאה שתרגישו שהדם עולה לכם למוח ועוד שנייה אתם מתפוצצים, סמנו כוכבית. כשתהיו רגועים תחזרו לשם, תחשבו באמת מה היה שם שהקפיץ אתכם. הרגשתם שזילזלו בכם? שאתם נותנים הכל והם פשוט מפונקים? שהתעלמו מכם? שפשוט לא סופרים אתכם?
מבינים שזה עוסק בכם עכשיו?
הילדים שלכם לא יפסיקו להפגיש אתכם עם כל המקומות שהדחקתם, ששנאתם ושהבטחתם לעצמכם שלא תכניסו לתוך ההורות שלכם. לא מגיע לכם להמשיך לסחוב את התיק הזה, ועדיין לא תמיד פשוט לשחרר אותו למרות הכל.
גם לכם מגיע למצוא את המבוגר האחראי שלכם. זה שיכול להחזיק ולהכיל את כל מה שאתם מרגישים בלי להיבהל. אולי זה בן זוג, אולי חברה ואולי מטפל או מטפלת. רק אל תישארו לבד בתחושות האלו.
❤️