צביטות, נשיכות ושיעור באמפתיה
לפני כמה ימים נתקלתי בשאלה של אמא צעירה לקטנטן בן שנתיים וקצת, שהתחיל לצבוט ולנסות לנשוך. הקושי האמיתי של אותה אמא צעירה לא היה עם הנשיכות דווקא, אלא עם הניסיון להסביר לבן זוגה למה תגובה של מכה על היד כתגובת נגד ״מחנכת״ גורמת לה אי-נוחות גדולה ונראית לה לא סבירה.
השאלה של אותה אמא הזכירה לי את התקופה שבה עבדתי כנני בארה״ב. טיפלתי בכמה תינוקות במהלך שהותי שם, ואחד מהם היה שובב במיוחד. פיצפון, שבאחד הביקורים של הסבתא החליט למשוך לה בשיער. כיף בערך כמו לחטוף ביס, ומצליח להציף בעלבון וכעס לא פחות. הסבתא - אשה חמה ואוהבת שהיתה מחבקת, מנשקת ושרה לו בלי סוף, הסבירה לי שכדי להפסיק את ההתנהגות הזו ״מושכים בשיער בחזרה״. אני זוכרת שהרגשתי מאוד מוזר עם התשובה הזו. איך זה יכול להיות שהתגובה של המבוגר זהה להתנהגות של תינוק בן פחות משנתיים?
עברו לא מעט שנים, הוספתי לארגז הכלים שלי קצת יותר ידע וניסיון, וגם קצת יותר הבנה מה יכול לייצר התנהגויות כאלו אצל קטנטנים, רוצים גם?
אז בואו נתחיל מקצת רקע על נקודת הזמן ההתפתחותית של סביבות גיל שנתיים: מצד אחד פתאום הקטנטנים משתמשים בשפה, ונותנים לנו הצצה לתוך המחשבות שלהם. אנחנו מצידנו מופתעים כמה הם מבינים פתאום וממש ״בוגרים״. כל הסיפור הזה קצת מתעתע בהתחשב בעובדה שמהצד השני של המשוואה, ההתפתחות הרגשית של הקטנטנים, צריכה עדיין לעבור מסלול ארוך כדי להתגבש, ולהגיע לוויסות והיא מתגבשת לא מעט בזכות התגובות וההכוונות שלנו ושל הסביבה הקרובה. למה הכוונה?
נסו להיזכר בפעם הראשונה שבה הרגשתם כעס, תסכול, בושה. כמעט בלתי אפשרי, נכון? אבל ברור לנו שלתינוק בן מספר חודשים אין למשל רגש של בושה. המפגש הראשון (וגם השני והשלישי...) עם רגש חדש הוא חוויה מטלטלת עבור קטנטנים. לנו, לעומתם, יש כבר ניסיון של שנים עם טווח רחב של רגשות, ואפילו העובדה הזאת לא תמיד משנה את זה שגם לנו לפעמים קשה להתמודד עם רגשות מסויימים. בדיוק בשביל זה הקטנטנים צריכים את ההכוונה והאמפתיה שלנו, רק שלפעמים הגילוי הרגשי הזה של הקטנטנים מטלטל לא מעט גם אותנו והתגובה - מזכירה מאוד את התגובה של הקטנטן שעומד עכשיו מולנו. אנחנו הופכים לקטנטנים בעצמנו ובאופן הכי מובן, מתעסקים בהשפלה שעכשיו חווינו מביס או צביטה מפַסְפוּס בגובה חצי מטר בקושי.
ברגעים האלו אנחנו ממש לא ״המבוגר האחראי״. מיכל ההשפלה שלנו התמלא ברגע, ובמיוחד אם ניסינו להחזיק את עצמנו, נשמנו עמוק והתחלנו להסביר ברוגע ובעדינות ש״ככה לא עושים״ ו-״זה מכאיב ולא נעים לאמא״ ועוד ועוד ניסיונות שנועדו מראש לכישלון.
כשאנחנו חווים כאב רגשי, ממש כמו פיזי, כל מה שכל אחת ואחד מאיתנו זקוקים לו זו הבנה ואמפתיה. ברור לנו שאין לנו יכולת לקחת את הכאב של רגל שבורה בגיל שנתיים או של לב שבור בגיל שלושים, ועוד יותר מזה ברור לנו שלכעוס בחזרה או להעניש על רגל או לב שבורים זו פעולה מגוכחת במקרה הטוב.
כשהקטנטנים נותנים את הביס/צביטה/משיכה (ו/או שכיבה על הרצפה וצרחות עד הגג) - זה האיתות שלהם ל- ״אתם תמיד מחליטים בשבילי ונמאס לי מזה״/״שמעתי את אמא ואבא רבים וזה מבהיל אותי נורא״/״אנחנו הולכים לטוס במטוס למקום רחוק ואני מפחד״/ ״בא לי את כל הממתקים שיש לי מול העיניים ואסור לי״ ועוד שלל התמודדויות שמעוררות אצלם רגשות מבהילים מאוד.
עצרו שנייה,
שימו לב למה שקורה לקטנטן שנמצא עכשיו מול העיניים שלכם. מה הוא מנסה להגיד? מה עובר עליה? תנו לזה מענה. אם הוא מתוסכל מזה שנכנסנו לסופר והוא לא יכול לקבל את כל הממתקים - תתייחסו לזה לפני שהוא נמרח על הרצפה, אם חטפו לה מהיד את הצעצוע שהיא רצתה וזה מפרק אותה לרסיסים - דברו על הכעס, על התסכול ועודדו, תנו מילים ועידוד. תגובות שמבטלות, מקטינות ומדברות להם מעל הראש כמו:״לא קרה כלום״, ״זה רק צעצוע - תני לו״, ״תפסיק/י לבכות״ וכו׳ רק מוסיפות עוד רגשות לא נעימים למיכל שלהם ולא באמת מלמדות אותם איך מתמודדים.
לא פשוט, נכון?
הנה נקודה למחשבה: מחקרים מראים שסגנון הטיפול של ההורה משפיע מאוד על ההתנהגות של הקטנטנים בחברה. קטנטנים שחוו טיפול אמפתי גם כלפי עצמם וראו התייחסות אמפתית של ההורים גם כלפי הסביבה קיבלו מודל חי מול העיניים, שהיה להם קל יותר לאמץ בהתנהגות שלהם. המסקנה היא שלא מספיק להגיד לקטנטנים לא לפגוע באחרים או כמה זה לא נעים להם. אם אתם תנהגו כך, סביר להניח שגם הם יאמצו את הגישה.
אז נכון שלמשוך בחזרה בשיער, לתת פליק על היד, להתעצבן ולתת עונש יספקו את התוצאה באופן מיידי, אבל ילדים הם סוג של ריצה למרחקים ארוכים, אם תהיו אמפתיים אליהם עכשיו, תתנו אישור לרגש אבל לא לפעולה, תלמדו אותם שיש להם מי שתומך בהם כשקשה, מי שמכוון אותם ומראה להם איך להתמודד גם כשהם טועים, בלי לבייש, להשפיל ולהעניש, תגדלו ילדים אופטימיים יותר, בטוחים יותר ומודעים יותר לעצמם ולסביבה שלהם, כאלו שיכולים להתמודד עם המרתון הרגשי של החיים 😉.