קורונה - טוב או רע?
בימים כאלו, טוב נו שבועות כאלו (חודשים, שנים...) ובקיצור בתקופות קשות. אני משתדלת לזכור את הסיפור ששמעתי פעם על איך יודעים אם זה טוב או רע.
מודה ומתוודה שאף פעם לא ממש התחברתי ל״רוחניקי״, ושמדי פעם אפילו זזתי באי-נוחות כששמעתי איזה משפט ״מעצים״, ״עם מסר״, וכשאמרו לי שלכל דבר יש סיבה ו״הכל לטובה״ (איך ספל לראש בטיסה ישירה לראש שלך מסתדר עם זה?...).
כשקשה, מתסכל וכואב, (כמעט) בלתי אפשרי להסתכל על החיובי, על איך אני יכול לצמוח מזה, ללמוד ולצאת מסיטואציה קשה חזקה ומחוזקת.
כשרובנו נודדים מבידוד לבידוד, מבדיקה לבדיקה, מחזיקים את עצמנו על הקצה, מאבדים את זה מול קטנטנים, הורים, בני זוג, בכביש ובעיקר מול עצמנו, איך שומרים על אופטימיות?
אז אני כן מנסה להיזכר בסיפור הזה, משתפת אתכם פה, גם אם כבר שמעתם אותו. אולי במקרה, היום אתם צריכים להיזכר בו, וחוץ מזה תמיד כשמוסיפים בהקדמה שזה סיפור סיני עתיק זה ישר הופך אותו לנכון יותר, לא? 😉:
בכפר קטן חי לו פעם זקן סיני חכם ולו בן צעיר וסוס.
חייו של הסיני התנהלו בשקט וענווה עד אשר יום אחד הסוס ברח מהאורווה ונעלם.
באו אנשי הכפר ואמרו לאיכר הסיני הזקן, משתתפים בצערך “כמה שזה רע.”
שאל אותם הזקן, “מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע” ??? ואנשי הכפר הלכו…
למחרת חזר הסוס. יחד עמו הגיעו עדר סוסי בר רבים ויפים.
האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה.
באו אנשי הכפר ואמרו לזקן, “כמה שזה טוב.” עכשיו תתעשר. מתנה משמיים קיבלת.
ענה להם הזקן, “מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע ???” ואנשי הכפר הלכו…
לאחר מספר ימים, נפל הבן הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל.
באו אליו אנשי הכפר ואמרו לזקן: “כמה שזה רע.”
ענה להם הזקן, “מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?” ואנשי הכפר הלכו…..
לאחר מספר ימים, בעקבות מלחמה שפרצה, באו אנשי צבא, גייסו את כל צעירי הכפר למלחמה עקובה מדם, בה נהרגו לא מעטים מבני הכפר.
את הבן של הסיני לא לקחו כמובן, כיוון שרגלו הייתה שבורה ומגובסת.
אז לא תמיד אנחנו יודעים אם משהו שקורה הוא אכן טוב או רע.
מה שקורה הוא אירוע.
ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע שקורה.
ההתייחסות שלנו לאותו אירוע, היא שהופכת אותו לטוב או רע בעינינו.
סוף שבוע בריא, שפוי וטוב (בכל פרשנות 😉)