top of page

עודכן: 12 באוג׳ 2022

אתר חדש, תמונות חדשות והתחלות חדשות הן הזדמנות מצויינת לספר לכם קצת עלי - מי אני ומה הוביל אותי לבחירה בעבודה עם קטנטנים ועם הורים.


תמונה משותפת שלי עם אמא ואבא (אני שם בבטן של אמא)



מה מוביל רווקה עם תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת המונים, לימודי צילום, עבודה בידיעות אחרונות, בהיי-טק, התנדבות בשמורת אריות בדרום-אפריקה, מנהטן ועוד ועוד הרפתקאות שונות ומשונות, אה, וגם - בלי ילדים משלה (!) להתגלגל דווקא לעבודה עם ילדים?


האמת היא שמאז שאני זוכרת את עצמי אמרו לי שאני צריכה לעבוד עם ילדים. החיבור איתם תמיד בא לי באופן טבעי, אבל אף פעם לא באמת חשבתי שזה הייעוד שלי. חלמתי על קריירה במשרד פרסום, בחברות תקשורת, על תפקידים עם שמות מפוצצים ואנשים מרתקים.

שנים התגלגלתי ממקום עבודה אחד לאחר, ועם חלומות על מקומות רחוקים וסוערים, אחרי שמצאתי את עצמי מפוטרת טרייה מחברת היי-טק, (מי חשב שדיסק און-קי עם אפליקציות יהיה להיט...), התקף פאניקה אחד והחלטתי לקחת פסק זמן. ארזתי את עצמי ואת הכלבלב וטסתי לניו-יורק - ״עיר החלומות״, במחשבה שזה ״רק לכמה חודשים״, מקסימום שנה.


בניגוד לבני עשרים וקצת שעושים טיול אחרי צבא, עובדים קצת בעגלות ומגלים עולם, לי תמיד היתה ״הצתה מאוחרת״.

הייתי בת 35 כשנסעתי לניו יורק והתחלתי לעבוד בעגלות כדי לקבל את המימון לכרטיס הטיסה שלי ושל הכלבלב. מהר מאוד רציתי הביתה... העבודה בעגלות בשיא הקור בגיל שנחשב לקשישות של ממש, היתה בהחלט חוויה. חוויה ששרדתי בה שלושה חודשים בדיוק.

המשכתי למנהטן, עם סוג של זוגיות חדשה, תלושה, בלי משפחה או עבודה, וכלב אחד מזדקן.

גילגולים בידיעות ארה״ב, כ״מדריכת סופר״ (מסתבר שיש תפקיד כזה של כיוון לקוחות למדפים הנכונים בסופר...), קצת עבודה ברשת תקשורת גדולה, ואז, מודעה אחת קטנה בעיתון: ״דרושה מטפלת לתינוקת״, וכל החיים שלי קיבלו תפנית.

את אליאור הקטנה זכיתי להכיר כשהמטפלת שלה עברה דירה. עד הכניסה שלה לגן בילינו יחד שלושה חודשים של תענוג. פשוט התאהבתי. מאותו הרגע היה לי ברור שאין תחליף (עבורי) לעבודה עם ילדים. ועדיין מוזר לי לקרוא לזה עבודה.

אחרי הפרידה מאליאור, פגשתי את ארז. תינוק קטנטן בן שלושה חודשים, הורים טרוטי עיניים, הררי כביסה וכל הסימנים שמאותתים ״תברחי!״. אבל משהו הרגיש לי שזה המקום להיות בו.

מכל ילד וילדה למדתי לאורך השנים, אצל ארז עשיתי את התואר, הדוקטורט והסטאז׳.

(בניגוד אלי) ארז לא אהב לאכול או לישון, וכל טעות אפשרית שיכולתי לעשות נעשתה.

עם הורים טריים, בלי ניסיון בעצמם, הסתמכתי רק על אינסטינקטים ויכולת אילתור, והכי הרבה על האהבה ליצור הקטנטן הזה, ששוקל קצת יותר מנוצה ויש לו טונות של אופי.

בזכות ארז כל רגש שהרגשתי הפך למזוקק יותר. למדתי מה זו אהבה מוחלטת, בלי תנאי, כזו שכואבת, שדואגת, ששמחה. זכיתי להיות חלק מהמשפחה, להתרגש בבית היולדות כשאחיו - קובי- נולד, וכשהגיע הזמן להיפרד, לא היה מספיק טישו בעולם שיכל לנגב את כל הדמעות.

החודש ימלאו לארז 9 שנים. יש לו כבר שלושה אחים, ובכל ביקור בארץ, כולם כבר יודעים - אני איתם.


החזרה שלי לארץ, אחרי חמש שנים בניו-יורק, היתה הכל חוץ מפשוטה. אבי, שהיה חולה שנים רבות, קיבל החלטה לא לחזור עוד לבתי חולים, ואנחנו קיימנו את המשאלה. במשך חודשיים, עד לפטירתו, ניסיתי לדלות מידע על ילדותו בקובה, על נערותו ועל הגילגולים שעבר עד שעלה לארץ והכיר את אימי.

לאבי היו חיים לא פשוטים. את רב הסיפורים על ילדותו כבן יחיד להורים יהודים בקובה, הוא חסך מאיתנו וכך גם עשה עם סיפורי שירותו הצבאי בארה״ב.

כילדה, יחסי עם אבי היו מורכבים בלשון המעטה. היום אני יכולה רק לנחש שטראומות הילדות שלו, אלו שעיצבו אותו, ליוו אותו כמו רוחות רפאים באבהות שלו.

בחודשיים שקדמו לפטירתו, ישבנו בשמש במרפסת - אני שואלת שאלות וכותבת במחברת כל מילה, מנסה לשמר כל בדל מידע שהוא מוכן לנדב, וזוכה סוף סוף באבא שתמיד רציתי (ומקווה שגם הוא קיבל סוף סוף את הבת שרצה).

כשנפטר, כמעט מייד, הרצון לפענח ולהבין הורים, את הקשיים שלהם, ובמיוחד הרצון לנסות להפוך לאשת מקצוע שיכולה לחולל שינוי, לתרום ולעזור להורים ״לפענח״ את ילדיהם ולזכות בהורות מספקת, שמחה ובטוחה, הובילו אותי ללימודי במכון אדלר, באוניברסיטה הפתוחה ובהמשך גם בבית הספר למקצועות ההורות של גנית פרג. המשפחות והילדים איתם עבדתי מאז כמטפלת (דניאלה, נועם, דניאל, יעלי, שירי, תום תום, ליה, רון, עידודו ואורן) מילאו לי את הלב בכל יום מחדש ולימדו אותי כל כך הרבה.


אני רואה בעבודה שלי עם קטנטנים, ובמיוחד עם הורים, שליחות, ייעוד. מילים ממש גדולות, ועוד יותר מחייבות.

המסלול האישי שלי לימד אותי שאין פרשנות או דרך אחת. שמותר לכעוס, להיות מתוסכלים וחסרי אונים ובו בזמן לאהוב עד אינסוף, לדאוג, לכבד ולהעריך. שכמספר ההורים, הילדים, המשפחות, כך מספר המסלולים שאפשר לבחור בהם.

למדתי שבכל רגע נתון יש לכל אחד ואחת מאיתנו את האפשרות לבחור במסלול חדש, שונה. לבחור להמשיך לעשות את מה שעשינו עד עכשיו, או לבחור בדרך אחרת שתוביל אותנו לשינוי שאנחנו רוצים.

מניסיון, לא פשוט לבחור בדרכים חדשות, אבל יש בהן המון תקווה ואופטימיות.

קשיים, תסכולים, בילבול ומירמור הם לא גזירה משמיים, לכל אחת ואחד מכם מגיע להנות ממש עכשיו מההורות, שלכם, מהמשפחה, מהזוגיות, וזה לגמרי אפשרי ובהישג ידכם.

אשמח ללוות אתכם בבחירות שלכם לחיי משפחה מספקים, ממלאים ומשמחים. בדרך שלכם, בקצב שלכם בהקשבה, בהכלה ובהמון אהבה ♥️

27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page